The Missing Tool of Security: Political Agreements

The war in Gaza has placed back on the agenda the question of the validity of Israel’s security policy, which is based on what is called the “security triangle”: deterrence, early warning, and decision. It seems that all its sides have collapsed: deterrence did not work on Hamas; no warning was given on the eve of the attack of October 7; and decision, as of this writing, after a year and ten months of fighting, has not been achieved. Why, then, did Israel’s security policy fail to protect it? Has this policy reached the end of its life? And why has Israel not won its wars since the Six-Day War and the Yom Kippur War?

המלחמה בעזה העלתה מחדש לסדר היום את שאלת תקפוּתה של מדיניות הביטחון של ישראל, המבוססת על מה שקרוי "המשולש הביטחוני": הרתעה, התרעה והכרעה. דומה שכל צלעותיו קרסו: ההרתעה לא עבדה על חמאס; התרעה לא ניתנה ערב המתקפה בשבעה באוקטובר; והכרעה, נכון למועד כתיבת הדברים, מקץ שנה ועשרה חודשים של לחימה, לא הושגה. מדוע אפוא מדיניות הביטחון של ישראל לא שמרה עליה? האם הגיעה מדיניות זו לפרקהּ? ולמה ישראל אינה מנצחת במלחמותיה מאז ששת הימים ויום הכיפורים?

Over the years, several attempts have been made to update this policy, the most prominent of them by Dan Meridor (1987), Israel Tal (1989), David Ivry (1998), the Meridor Committee (2006), and Gadi Eisenkot (2015). While all these efforts were made within the broad confines of the security establishment, I will present here an attempt to grapple with the questions arising about security policy not with the tools of military thought, nor even with the tools of conflict studies, but with tools drawn from the mode of thinking in the social sciences in general, and economics in particular.

לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לעדכן מדיניות זו, הבולטים שבהם על ידי דן מרידור (1987), ישראל טל (1989), דוד עברי (1998), ועדת מרידור (2006) וגדי איזנקוט (2015). בעוד שכל הניסיונות הללו נעשו בתוך גדריה הרחבים של מערכת הביטחון, אציג כאן ניסיון להתמודד עם השאלות העולות בנוגע למדיניות הביטחון לא בכלֵי החשיבה הצבאית, ואף לא בכלים של חקר סכסוכים, אלא בכלים הלקוחים מצורת החשיבה במדעי החברה בכלל ובכלכלה בפרט.

The Birth of Security Policyהולדתה של מדיניות הביטחון

Although the three components of the security triangle mentioned above are attributed to David Ben-Gurion, they do not appear in his writings. Ben-Gurion wrote the central document on security in 1953. The document, approved by a government decision, dealt mainly with the characteristics of the IDF as a people’s army, including a large reserve component and the conscription of women. In this way Israel created a substantial force multiplier, enabling it in wartime to mobilize an army large relative to its small population. The first references to the security triangle in Israeli military discourse appeared only during the 1960s. These three tools — deterrence, early warning, and decision — were derived from the existential problem of maintaining Israel’s security in a hostile region, where it suffers from numerical inferiority and from the absence of sufficient geographic depth.

אף על פי ששלושת המרכיבים של המשולש הביטחוני, המצוינים לעיל, מיוחסים לדוד בן־גוריון, הם לא מופיעים בכתביו. את המסמך המרכזי בנושא ביטחון בן־גוריון כתב בשנת 1953. המסמך, שאושר בהחלטת ממשלה, עסק בעיקרו במאפייני צה"ל כצבא העם – לרבות מרכיב מילואים גדול וכן גיוס נשים. כך יצרה ישראל מכפיל כוח מהותי, שאִפשר לה לגייס בעת מלחמה צבא גדול יחסית לאוכלוסייתה הקטנה. האזכורים הראשונים של המשולש הביטחוני בשיח הצבאי בישראל הופיעו רק במהלך שנות ה־60. שלושת הכלים הללו – הרתעה, התרעה, הכרעה – נגזרו מהבעיה הקיומית של שמירה על ביטחון ישראל באזור עוין, שבו היא סובלת מנחיתות מספרית ומהיעדר עומק גאוגרפי מספיק.

The three tools were intended to help Israel achieve its overarching security objective: not to lose a war, since such a defeat was perceived as the end of Jewish national existence in the country. Deterring the enemy was meant to weaken his motivation to attack Israel by conveying the message that such an attack would exact a very heavy price. If deterrence failed, it would be necessary to defeat the enemy’s attack on the battlefield, and such a decision is easier to achieve if the earliest possible warning is received of a military attack on Israel.

שלושת הכלים נועדו לסייע לישראל להשיג את מטרת־העל הביטחונית שלה – לא להפסיד במלחמה, שכן הפסד כזה נתפס כסוף הקיום הלאומי היהודי בארץ. הרתעת האויב נועדה להחליש את המוטיבציה שלו להתקיף את ישראל, באמצעות מסר ולפיו תקיפה כזו תעלה לו במחיר כבד מאוד. במקרה שההרתעה לא פעלה, יש צורך להכריע את התקפת האויב בשדה הקרב, והכרעה זו נעשית קלה יותר אם מגיעה התרעה מוקדמת ככל האפשר על מתקפה צבאית על ישראל.

In addition to these three components, Israel relied on two further tools, less present in public discourse. The first of these, which may be called “support,” was the securing of support for Israel from at least one great power. During the Mandate period this was Britain, by virtue of the Balfour Declaration, although that support was accompanied by tensions between the Zionist movement and the British over various issues. During the War of Independence, it was the Soviet Union that helped Israel with military equipment. As the Cold War deepened, and especially with the outbreak of the Korean War (in 1950), Ben-Gurion, who was anti-communist, acted in various ways to return to the bosom of the West. Until the Sinai Campaign in 1956, Ben-Gurion relied mainly on Britain and France; but when he understood that their imperial power was weakening — among other things against the background of American opposition to the Suez operation — he labored to tighten the relationship with the United States, until after 1967 it became the principal power supporting Israel. One can of course regard the support of a world power as a means of creating deterrence against enemies, but it also assists the other components of security, such as decision (for example, through the supply of ammunition during a war) and early warning (for example, through intelligence assistance). I therefore believe that this support is so important that it should be seen as a security component in its own right.

בנוסף לשלושת המרכיבים הללו נעזרה ישראל בשני כלים נוספים, שנכחו פחות בשיח הציבורי. הראשון שבהם, שניתן לקרוא לו "התמיכה", היה הבטחת תמיכתה בישראל של מעצמה אחת לפחות. בימי המנדט היתה זו בריטניה, בתוקף הצהרת בלפור, אף שתמיכה זו לוותה במתחים בין התנועה הציונית לבין הבריטים סביב סוגיות שונות. בתקופת מלחמת העצמאות, היתה זו ברית המועצות אשר סייעה בציוד צבאי לישראל. עם העמקת המלחמה הקרה, ובייחוד עם פרוץ מלחמת קוריאה (ב־1950), בן גוריון, שהיה אנטי־קומוניסט, פעל בדרכים שונות כדי לשוב לחיק המערב. עד מבצע סיני ב־1956, הסתמך בן־גוריון בעיקר על בריטניה וצרפת; אבל כשהבין כי כוחן האימפריאלי נחלש – בין היתר על רקע התנגדות ארצות הברית למבצע בסואץ – עמל על הידוק הקשר עם ארצות הברית, עד שזו הפכה אחרי 1967 למעצמה העיקרית התומכת בישראל. ניתן כמובן לראות בתמיכה של מעצמה עולמית אמצעי ליצירת הרתעה של האויבים, אך היא מסייעת גם למרכיבי הביטחון האחרים, כמו הכרעה (למשל, באמצעות אספקת תחמושת במהלך מלחמה) והתרעה (למשל, בסיוע מודיעיני), ולכן אני סבור כי לתמיכה זו יש חשיבות כה רבה, שכדאי לראות בה מרכיב ביטחוני בפני עצמו.

Another component of Israel’s security effort, which may be called “separation,” was the forging of ties with various actors in the region that were in conflict with Israel’s direct enemies. Thus, for example, Israel wove ties with non-Arab states in the region, such as Turkey, Iran, and Ethiopia — a connection that began already in Ben-Gurion’s time and was then called the “periphery alliance.” In addition, Israel also wove ties with non-state actors, mainly non-Arab minorities such as the Christians in Lebanon, the Kurds in Iraq, the Christians in South Sudan, and others. This policy came to be known as the “alliance of minorities.” Most of these ties were unofficial, though some were at times institutionalized in formal alliances that did not last long. Although there is abundant evidence of these two policy components — support and separation — they did not stand out in public discourse, among other reasons because their execution was entrusted to clandestine bodies such as the Mossad.

מרכיב נוסף במאמץ הביטחוני של ישראל, אשר ניתן לקרוא לו "ההפרדה", היה ההתקשרוּת עם גורמים שונים במרחב אשר נמצאו בעימות עם אויביה הישירים. כך, למשל, טוותה ישראל קשרים עם מדינות לא־ערביות באזור, כמו טורקיה, איראן ואתיופיה – קשר שהחל כבר בתקופת בן־גוריון ונקרא בשעתו "ברית הפריפריה". בנוסף, ישראל טוותה קשרים גם עם גורמים לא־מדינתיים, בעיקר מיעוטים לא־ערביים כמו הנוצרים בלבנון, הכורדים בעיראק, הנוצרים בדרום סודאן ועוד. מדיניות זו זכתה לכינוי "ברית המיעוטים". רוב הקשרים הללו לא היו רשמיים, אך חלקם מוסדו לעתים בבריתות רשמיות, שלא האריכו ימים. למרות שיש עדויות רבות לשני מרכיבי המדיניות הללו – התמיכה וההפרדה – הם לא בלטו בשיח הציבורי, בין השאר משום שביצועם הופקד בידי גורמים חשאיים כמו המוסד.

The Broad Conflict and the Narrow Conflictהסכסוך הרחב והסכסוך הצר

The contribution of these five policy tools changed when the Israeli-Arab conflict changed its character. There is not space here to detail all the changes the conflict underwent, but the main one is the transition from a narrow conflict to a broad conflict, and then the return once again to the narrow conflict.

תרומתם של חמשת כלי המדיניות הללו השתנתה כאשר הסכסוך הישראלי־ערבי שינה את אופיו. קצרה היריעה מלפרט כאן את כל השינויים שעבר הסכסוך, אך העיקרי שבהם הוא המעבר מסכסוך צר לסכסוך רחב, והחזרה שוב לסכסוך הצר.

Until May 1948, the Jewish-Arab conflict was conducted between the two communities living in Mandatory Palestine. It was a conflict between militias, and its costs were therefore relatively low, both in human lives and in financing. The invasion of Israel by Arab armies in May 1948 widened the conflict and turned it into an interstate conflict, in which conventional armies fought — a fact that greatly increased the costs of the conflict.

עד מאי 1948 התנהל הסכסוך היהודי־ערבי בין שתי הקהילות שחיו בארץ ישראל המנדטורית. היה זה סכסוך בין מיליציות ולכן עלויותיו היו נמוכות יחסית, הן בחיי אדם והן במימון. פלישת צבאות ערב לישראל במאי 1948 הרחיבה את הסכסוך והפכה אותו לסכסוך בין־מדינתי, שבו נלחמים צבאות קונבנציונליים – עובדה שהגדילה מאוד את עלויות הסכסוך.

The broad conflict escalated after the Six-Day War, when Israel insisted on remaining in the territories it had conquered. This led to the War of Attrition (1967-1970) and then to the Yom Kippur War, both of which exacted a high price in human lives: about 1,000 soldiers were killed in the War of Attrition, and 2,600 soldiers in the Yom Kippur War. On the economic plane, the damage was especially extensive. Defense spending rose from 7 percent of GDP before 1967 to an average of 25 percent between 1967 and 1980.

הסכסוך הרחב עלה מדרגה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל התעקשה להישאר בשטחים שכבשה. הדבר הוביל למלחמת ההתשה (1967-1970) ואחריה למלחמת יום הכיפורים, שגבו שתיהן מחיר גבוה בחיי אדם: במלחמת ההתשה נהרגו כ־1,000 חיילים, ובמלחמת יום כיפור 2,600 חיילים. במישור הכלכלי, הפגיעה היתה רחבת היקף במיוחד. הוצאות הביטחון עלו משבעה אחוזי תוצר לפני 1967, ל־25 אחוזים בממוצע בין השנים 1967 ל־1980.

Moreover, the conflict entailed additional ancillary expenditures. Extensive reserve service badly harmed the business sector, which turned to the government for help; as a result, the government significantly increased its support for it, by subsidizing exporters and subsidizing business credit. The increase in costs, which was not accompanied by a sufficient rise in revenues, whether from taxes or from American aid, led to a deficit and to an increase in debt, which in turn sharply increased interest payments. Thus the escalation of the conflict after 1967 increased total public expenditure, meaning not only defense spending, from 30 percent of GDP before 1967 to 75 percent of GDP afterward, and caused a severe budgetary crisis and high inflation.

יתר על כן, הסכסוך גרר הוצאות נלוות נוספות. שירות המילואים הנרחב פגע מאוד במגזר העסקי וזה פנה לעזרת הממשלה, שכתוצאה מכך הגדילה משמעותית את התמיכה בו, על ידי סבסוד היצואנים וסבסוד האשראי לעסקים. הגדלת העלויות, שלא לוותה בעלייה מספקת בהכנסות (בין שממסים ובין שמכספי הסיוע האמריקאי), הובילה לגירעון ולהגדלת החוב, מה שהגדיל בתורו באופן חריף את תשלומי הריבית. לכן, עליית המדרגה של הסכסוך אחרי 1967 הגדילה את ההוצאה הציבורית הכוללת (כלומר לא רק על ביטחון) מ־30 אחוזי תוצר לפני 1967, לרמה של 75 אחוזי תוצר אחרי כן, וגרמה למשבר תקציבי חריף ולאינפלציה גבוהה.

The broad conflict ended de facto with the signing and implementation of the peace agreement with Egypt in the years 1978-1982. For now, without Egypt, the Arab states could no longer form a coalition of conventional state armies capable of confronting Israel. The end of the broad conflict is reflected in the economic data as well. After the peace agreement, defense expenditures fell from about 25 percent of GDP to around 5 percent of GDP, and with them the additional expenditures connected to the broad conflict also declined, such as subsidies to the business sector and interest payments.

הסכסוך הרחב הסתיים דה־פקטו עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ויישומו בשנים 1978-1982. שכּן כעת, ללא מצרים, מדינות ערב לא יכלו עוד להקים קואליציה של צבאות מדינתיים־קונבנציונליים שתתמודד עם ישראל. סיום הסכסוך הרחב משתקף גם בנתונים הכלכליים. אחרי הסכם השלום ירדו הוצאות הביטחון מכ־25 אחוזי תוצר עד לסביבות חמישה אחוזי תוצר, ואיתן ירדו גם ההוצאות הנוספות הקשורות לסכסוך הרחב, כמו סבסוד המגזר העסקי ותשלומי הריבית.

There is no vacuum in history, and the end of the broad conflict between Israel and the Arab states returned to center stage the narrow conflict between Israel and the Palestinians. The latter understood that the Arab states would no longer fight on their behalf, and this indirectly led to the outbreak of the First Intifada in December 1987. Since then, Israel has been conducting a narrow conflict whose direct costs are relatively low. The current war in Gaza, too, which included partial involvement by Hezbollah and the Houthis, is fundamentally a conflict against militias, whose direct economic cost is relatively low. As evidence, defense expenditures in 2024 rose only from 5 percent of GDP to 8 percent of GDP.

בהיסטוריה אין ואקום, וסיום הסכסוך הרחב בין ישראל למדינות ערב החזיר לקדמת הבמה את הסכסוך הצר בין ישראל והפלסטינים. אלה האחרונים הבינו שמדינות ערב לא יילחמו עוד למענם, והדבר הוביל בעקיפין להתפרצות האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. מאז, מנהלת ישראל סכסוך צר, שעלויותיו הישירות נמוכות יחסית. גם המלחמה הנוכחית בעזה, שכּללה בחלקה מעורבות של חיזבאללה והחות'ים, היא ביסודה סכסוך מול מיליציות, שעלותו הכלכלית הישירה נמוכה יחסית. לראיה, הוצאות הביטחון עלו בשנת 2024 מחמישה אחוזי תוצר לשמונה אחוזי תוצר בלבד.

Nevertheless, it should be noted that although the direct costs of the narrow conflict are low, it is accompanied by very high indirect economic costs. These stem mainly from the damage to the economy’s growth potential caused by the absence of a solution to the conflict. For example, compulsory military service delays young people’s investment in education and professional experience, thereby significantly reducing the economy’s stock of human capital and its product. Shortening regular service to one year — something currently prevented by the security reality — could lead to a 4 percent increase in product and income. A much larger indirect cost is caused by the high risk to investors, which currently harms the accumulation of physical capital in Israel and therefore also product. Reducing this risk could contribute to increasing product and income in Israel by 26 percent. Together, these two effects amount to about 30 percent of GDP.

עם זאת, יש לציין כי למרות שהעלויות הישירות של הסכסוך הצר נמוכות, נלוות אליו עלויות כלכליות עקיפות גבוהות מאוד. הן נובעות בעיקרן מהפגיעה בפוטנציאל הצמיחה של המשק, שנגרמת בשל היעדר פתרון לסכסוך. כך למשל, שירות החובה גורם לעיכוב בהשקעה של צעירים בהשכלה ובניסיון מקצועי, ובכך מקטין משמעותית את היקף ההון האנושי ואת התוצר של המשק. קיצור השירות הסדיר לשנה – שנמנע כיום בשל המציאות הביטחונית – עשוי להוביל לגידול של ארבעה אחוזים בתוצר ובהכנסה. עלות עקיפה גדולה הרבה יותר נגרמת כתוצאה מהסיכון הגבוה למשקיעים, שפוגע כיום בצבירת ההון הפיזי בישראל ולכן גם בתוצר. הפחתת סיכון זה תוכל לתרום להגדלת התוצר וההכנסה בישראל ב־26 אחוז. שתי השפעות אלו מסתכמות יחדיו בכ־30 אחוזי תוצר.

The Tools of Security Policy in the Narrow Conflictכלי מדיניות הביטחון בסכסוך הצר

The distinction between the broad conflict and the narrow conflict is important not only economically, but also for Israel’s security policy. The components of the security triangle were formulated in the era of the broad conflict and suited it; but within the framework of the narrow conflict, their effectiveness has greatly diminished.

ההבחנה בין הסכסוך הרחב לסכסוך הצר חשובה לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם למדיניות הביטחון של ישראל. מרכיבי המשולש הבטחוני נוסחו בעידן הסכסוך הרחב והתאימו לו; אך במסגרת הסכסוך הצר, האפקטיביות שלהם הצטמצמה מאוד.

The main tool that changed in the transition from a broad interstate conflict to a narrow militia conflict, which includes occupation, is deterrence. An independent state is very hesitant to go to war if its victory is not assured, because of the high cost of conventional war — from the political and economic prices of military defeat to heavy damage to infrastructure. In short, an established state has much to lose.

הכלי העיקרי שהשתנה במעבר מסכסוך בין־מדינתי רחב לסכסוך מיליציוני צר, הכולל כיבוש, הוא ההרתעה. מדינה עצמאית מהססת מאוד לצאת למלחמה אם ניצחונה לא מובטח, בשל העלות הגבוהה של מלחמה קונבנציונלית – החל מהמחירים הפוליטיים והכלכליים של תבוסה צבאית וכלה בנזק כבד לתשתיות. בקיצור, יש למדינה מבוססת הרבה מה להפסיד.

Yet even in the stage of the broad conflict there were cases in which Israel’s military power, and its signaling that it would not hesitate to use it, were insufficient to deter the other side. The most prominent of these is the Yom Kippur War: the Egyptians and Syrians launched a limited attack on Israeli-held territories, while prepared for military defeat, out of the understanding that this would help them set a diplomatic process in motion with the aim of recovering the territories taken from them in 1967. The lesson to be learned from this is that deterrence that relies only on the cost side of war cannot fulfill its purpose if the benefit for the other side that is inherent in war is not also taken into account. In this case, a diplomatic benefit was at stake, and the Egyptians ultimately reaped it.

עם זאת, גם בשלב הסכסוך הרחב היו מקרים שבהם כוחה הצבאי של ישראל ואיתותיה שלא תהסס להפעילו, לא הספיקו לה כדי להרתיע את הצד השני. הבולט שבהם הוא מלחמת יום הכיפורים: המצרים והסורים יצאו לתקיפה מוגבלת בשטחי ישראל, תוך מוכנוּת להפסד צבאי, מתוך הבנה שהדבר יסייע להן להתניע תהליך מדיני במטרה להשיב להן את שטחיהן שנכבשו ב־1967. השיעור שניתן ללמוד מכך הוא, שהרתעה המסתמכת רק על צד העלוּת של המלחמה, לא מצליחה לממש את תכליתה אם לא מביאים בחשבון גם את התועלת עבור הצד השני שגלומה במלחמה. במקרה זה עמדה על הפרק תועלת מדינית, שאותה המצרִים קטפו בסופו של דבר.

If the demonstration of military power does not always deter states and conventional armies because the benefit side of the confrontation is absent, this is certainly so in the framework of the narrow conflict between us and the Palestinians. Even the most formidable military force has difficulty deterring a people without independence, suffering from prolonged occupation and oppression — chiefly because such a population does not have much to lose. This is true of the Palestinian people as a whole, and it is especially true of the residents of the Gaza Strip. The latter suffer from a continuing blockade, from extreme economic deterioration — average income in the Gaza Strip fell by half from the disengagement in 2005 to 2022 — and from severe military confrontations every few years. One may debate how far Hamas represents the Palestinian people and, in particular, the population of Gaza, but it is clear that if its alternative, the Palestinian Authority, is unable to obtain any political concession from Israel, this greatly strengthens support for Hamas.

אם הפגנת כוח צבאי לא תמיד מרתיעה מדינות וצבאות קונבנציונליים בשל היעדרו של צד התועלת מהעימות, בוודאי שכך הדבר במסגרת הסכסוך הצר, בינינו ובין הפלסטינים. גם הכוח הצבאי האדיר ביותר מתקשה להרתיע עָם נטול עצמאות, הסובל מכיבוש ומדיכוי מתמשכים – בעיקר משום שלאוכלוסייה כזו אין הרבה מה להפסיד. זה נכון לעם הפלסטיני כולו, וזה נכון במיוחד עבור תושבי רצועת עזה. האחרונים סובלים ממצור מתמשך, מהידרדרות כלכלית קיצונית – ההכנסה הממוצעת ברצועת עזה ירדה בחצי מאז ההתנתקות בשנת 2005 ועד שנת 2022 – ומעימותים צבאיים קשים אחת לכמה שנים. אפשר להתווכח עד כמה חמאס מייצג את העם הפלסטיני ובפרט את אוכלוסיית עזה, אך ברור כי אם האלטרנטיבה שלו, הרשות הפלסטינית, לא מצליחה להשיג מישראל כל ויתור מדיני, הדבר מחזק מאוד את התמיכה בחמאס.

It is therefore hard to deter militias that live among such a people, and they will rise up every few years. Even if the uprising absorbs painful blows, as happened for example to the Palestinians at the end of the Second Intifada, and even if a period of some calm follows it, it will eventually raise its head again. Those who believed that “Hamas is deterred” did not understand a basic concept in economics: cost-benefit analysis. First, life in Gaza was so hard and hopeless that the added cost of war did not seem so terrible. Second, the prolonged political paralysis into which the Palestinian people had fallen in the years before the war — years in which Arab states joined with Israel and the world forgot the Palestinians’ distress — was so terrible for them that they were prepared to support almost any step that might try to change this situation, however horrific it might be.

לכן קשה להרתיע מיליציות החיות בקרב עם שכזה, והן יתקוממו אחת לכמה שנים. גם אם ההתקוממות תספוג מכות כואבות, כפי שקרה למשל לפלסטינים בסיום האינתיפאדה השנייה, ותחתיה תגיע תקופה של רגיעה מסוימת – סופה לשוב ולהרים את ראשה. מי שהאמין ש"החמאס מורתע", לא הבין מושג בסיסי בכלכלה והוא ניתוח עלות־תועלת. ראשית, החיים בעזה היו כה קשים וחסרי תקווה, שהעלות הנוספת של מלחמה לא נראתה כה נוראה. שנית, השיתוק המדיני הממושך אליו נקלע העם הפלסטיני בשנים שלפני המלחמה – שבהן מדינות ערביות חברו לישראל והעולם שכח ממצוקת הפלסטינים – היה כה נורא עבורם, שהם היו מוכנים לתמוך כמעט בכל צעד שינסה לשנות מצב זה, זוועתי ככל שיהא.

The Other Tools Have Also Been Worn Downגם הכלים האחרים נשחקו

The other components of the security doctrine also face new challenges in the era of the narrow conflict between us and the Palestinians. First, early warning is far more difficult, because tracking guerrilla organizations that hide among their people and do not possess the abundance of equipment, communications infrastructure, and permanent camps that a regular army has is much harder. An additional difficulty is caused by the dehumanization of the Palestinians that has taken root in Israel. The hearts of most Israelis are hardened to their suffering: they do not understand the difficulty involved in living under occupation, and especially under a tight blockade. As a result, they also do not understand the pressure exerted by the population on guerrilla organizations to act against the occupation. This flawed understanding in turn makes it harder to understand the Palestinians’ plans. Moreover, even if there are professionals in the intelligence system who do understand this, they will have difficulty bringing such warnings before the political system, which denies the very existence of the occupation. For these reasons, intelligence monitoring of the Palestinians fails again and again. In my view, this is the principal explanation for the failure to warn of Hamas’s attack on October 7.

גם המרכיבים האחרים של תפיסת הביטחון עומדים בפני אתגרים חדשים בעידן הסכסוך הצר, בינינו ובין הפלסטינים. ראשית, ההתרעה קשה הרבה יותר, כי מעקב אחרי ארגוני גרילה, שמתחבאים בקרב עמם ואין להם תועפות ציוד, תשתיות תקשורת ומחנות קבע, כפי שיש לצבא סדיר, קשה הרבה יותר. קושי נוסף נגרם על ידי הדה־הומניזציה של הפלסטינים, שהשתרשה בישראל. ליבם של רוב הישראלים ערל לסבלם – הם לא מבינים את הקושי הכרוך בחיים תחת כיבוש ובמיוחד תחת מצור הדוק – וכתוצאה מכך הם גם לא מבינים את הלחץ של האוכלוסייה על ארגוני הגרילה לפעול כנגד הכיבוש. ההבנה הלקויה הזאת מקשה בתורהּ על הבנת תוכניותיהם של הפלסטינים. יתרה מכך, גם אם במערכת המודיעין יש גורמי מקצוע שמבינים זאת, הם יתקשו להביא התרעות כאלה בפני המערכת המדינית, המכחישה את עצם הכיבוש. בשל הסיבות הללו המעקב המודיעיני אחר הפלסטינים כושל שוב ושוב. בעיניי, זה ההסבר העיקרי לכישלון ההתרעה על התקפת חמאס בשבעה באוקטובר.

Finally, the tool of decision also faces new difficulties in the era of the narrow conflict. During the period of the broad conflict it was an essential tool, attainable in war between conventional armies. Thus, for example, Israel defeated the armies of Egypt, Syria, and Jordan in 1967, and the armies of Egypt and Syria in 1973.

לבסוף, גם כלִי ההכרעה ניצב בפני קשיים חדשים בעידן הסכסוך הצר. בתקופת הסכסוך הרחב היה זה כלי חיוני, שניתן להשגה במלחמה בין צבאות קונבנציונליים. כך למשל ניצחה ישראל את צבאות מצרים, סוריה וירדן ב־1967, ואת צבאות מצרים וסוריה ב־1973.

By contrast, it is very difficult to defeat a militia fighting a guerrilla war from within its people. A militia of this sort tends to hide among the people in which it operates, and it has no orderly infrastructure whose capture makes decision possible. Empires greater and older than we are tried this and failed, such as Britain in Kenya and in other African countries, and even here in Palestine; France in Algeria; and the United States in Vietnam and later in Afghanistan.

לעומת זאת, קשה מאוד להכריע מיליציה הנלחמת מלחמת גרילה מתוך עמה. מיליציה מהסוג הזה נוטה להסתתר בתוך העם שבו היא פועלת ואין לה תשתיות מסודרות, שכיבושן מאפשר את ההכרעה. אימפריות גדולות ו־ותיקות מאיתנו ניסו זאת וכשלו, כמו בריטניה בקניה ובארצות נוספות באפריקה (ואף פה, בארץ ישראל), כמו צרפת באלג'יריה, וכמו ארצות הברית בווייטנאם ומאוחר יותר באפגניסטן.

Israel, too, has failed at this: in Lebanon, in both intifadas, and in the continuing battles with Hamas in the current war in Gaza. Even a painful blow to a militia, such as the one Israel delivered toward the end of the Second Intifada in the West Bank, is almost always a temporary victory rather than a decision. It seems that Israel managed to defeat the Palestinians only once: when, in the first stage of the War of Independence, it pushed them out of most of the territory allotted to them by the Partition Plan. The removal of the civilian population from there paralyzed the activity of the Palestinian militias, which were in any case very weak.

אף ישראל כשלה בכך; הן בלבנון, הן בשתי האינתיפאדות, והן בקרבות הנמשכים עם חמאס במלחמה הנוכחית בעזה. גם מכה כואבת למיליציה, כמו זו שהנחיתה ישראל לקראת סיום האינתיפאדה השנייה בגדה, מהווה כמעט תמיד ניצחון זמני ולא הכרעה. דומה שישראל הצליחה להכריע את הפלסטינים פעם אחת בלבד: כאשר דחקה את רגליהם בשלב הראשון של מלחמת העצמאות מרוב השטח שיועד להם באמצעות תוכנית החלוקה. סילוק האוכלוסייה האזרחית משם שיתק את פעולת המיליציות הפלסטיניות, שממילא היו חלשות מאוד.

Today, by contrast, it is far harder to expel the Palestinians, both because of world public opinion and because they have learned from past experience that flight will not improve their situation and therefore will not easily leave their land. We know this also from the experience of the current war: during 2024, the IDF tried to uproot the residents of the northern Gaza Strip and failed, as hundreds of thousands of them remained there until the ceasefire of January 2025. In mid-2025, a partial success in expelling people from Rafah appeared to be taking shape, made possible by the city’s total destruction; and yet Hamas forces seem to continue operating there despite the almost complete expulsion.

היום, לעומת זאת, קשה הרבה יותר לגרש את הפלסטינים, הן בשל דעת הקהל העולמית והן משום שהם למדו מניסיון העבר שבריחה לא תשפר את מצבם ולכן לא יעזבו את אדמתם בקלות. אנו יודעים זאת גם מניסיון המלחמה הנוכחית: צה"ל ניסה לעקור במהלך שנת 2024 את תושבי צפון הרצועה וכשל בכך, כאשר מאות אלפים מהם נותרו שם עד הפסקת האש של ינואר 2025. באמצע 2025 הסתמנה הצלחה חלקית לגירוש מרפיח, שהתאפשרה על ידי הרס מוחלט של העיר, ועם זאת, נראה כי כוחות חמאס ממשיכים לפעול בה חרף הגירוש המלא כמעט.

And what of the two additional policy tools, support and separation? There is no doubt that the political and military relationship between Israel and the United States has strengthened over recent decades, and it helps Israel greatly — in the present stage of the narrow conflict as well. But this relationship also constrains Israel, since it blocks the path to a political settlement with the Palestinians: the stronger Israel feels, the more, somewhat paradoxically, it finds it difficult to pay the territorial price required by such a settlement.

ומה בנוגע לשני כלי המדיניות הנוספים, תמיכה והפרדה? אין ספק שהקֶשר המדיני והצבאי בין ישראל לארצות הברית התחזק בעשרות השנים האחרונות, והוא מסייע לישראל מאוד – גם בשלב הנוכחי של הסכסוך הצר. אך קשר זה גם מגביל את ישראל, שכן הוא חוסם את הדרך להסדר מדיני עם הפלסטינים: ככל שישראל מרגישה חזקה יותר, כך, באופן פרדוקסלי משהו, היא מתקשה יותר לשלם את המחיר הטריטוריאלי הנדרש בהסדר כזה.

As for the policy of separation, it is evident that Israel’s involvement in conflicts in the region has increased, chiefly as a consequence of the alliance between it and some of the Sunni Gulf states, which are in conflict with Iran. Further examples are Israel’s intervention that contributed to the independence of South Sudan, and its support for Morocco in its conflict with Algeria over the continuation of its rule in Western Sahara. This strategy has had certain successes, such as the Abraham Accords, but the current war exposes its limitations, since public opinion in those countries, which strongly supports the Palestinian cause, prevents their leaders from tightening relations with Israel.

אשר למדיניות ההפרדה, ניכר כי מעורבות ישראל בסכסוכים במרחב גברה, בעיקר כפועל יוצא של הברית בינה לבין חלק מהמדינות המפרציות הסוניות, המסוכסכות עם איראן. דוגמאות נוספות הן התערבות ישראל שתרמה לעצמאות דרום סודאן, ותמיכתה במרוקו בסכסוך בינה לבין אלג'יריה על המשך שליטתה בסהרה המערבית. לאסטרטגיה הזאת היו הצלחות מסוימות, כמו הסכמי אברהם, אך המלחמה הנוכחית חושפת את מגבלותיה, שכן דעת הקהל במדינות הללו, התומכת מאוד בעניין הפלסטיני, מונעת מהנהגותיהן להדק את הקשרים עם ישראל.

A New Policy Tool: Preventionכלי מדיניות חדש: מניעה

The report of the Meridor Committee, submitted in 2006 to the Olmert government by a committee headed by Dan Meridor that had been appointed to formulate a security doctrine for Israel, proposed adding a fourth component to the security triangle: defense. Although this was not stated explicitly, it echoed the difficulty encountered by the traditional triangle — deterrence, early warning, and decision — in the era of the narrow conflict. The defensive tool included protective measures, such as interception systems, among them the Arrow and Iron Dome systems, and improved defense of the home front.

דו"ח ועדת מרידור, שהוגש בשנת 2006 לממשלת אולמרט על ידי ועדה בראשות דן מרידור שמונתה כדי לגבש תפיסת ביטחון לישראל, הציע להוסיף מרכיב רביעי למשולש הביטחוני – התגוננות. אף שהדבר לא נאמר במפורש, היה בכך הד לקושי שבו נתקל המשולש המסורתי – הרתעה, התרעה והכרעה – בעידן הסכסוך הצר. כלי ההתגוננות כלל צעדי הגנה, כמו אמצעי יירוט, ביניהם מערכות החץ וכיפת ברזל, ושיפור ההגנה על העורף.

Alongside this, the defensive tool also included offensive measures, such as attacks on nuclear facilities in hostile states in the region and attacks on the efforts of various militias threatening Israel to build up their strength. Thus, for example, Israel attacked Iranian elements in Syria during the civil war there in order to prevent Hezbollah’s strengthening; and thus it periodically attacked in Gaza in order to “mow the grass,” as the security establishment called it. At times, the military system called the component added by the Meridor Committee “prevention” rather than defense.

בצד זאת, כלִי ההתגוננות כלל גם צעדים התקפיים, כמו תקיפת מתקנים גרעיניים במדינות האזור העוינות ותקיפה של ניסיונות התעצמות של מיליציות שונות, המאיימות על ישראל. כך למשל, תקפה ישראל גורמים איראניים בסוריה בעת מלחמת האזרחים שם, כדי למנוע התעצמות של חיזבאללה; וכך תקפה בעזה אחת לתקופה, כדי "לכסח את הדשא", כפי שהדבר כונה על ידי מערכת הביטחון. לעתים במערכת הצבאית קראו למרכיב שהוסיפה ועדת מרידור "מניעה" ולא התגוננות.

But accumulated experience proves that this policy tool, too, has significant limits. The development of interception systems in Israel is of course a great success story, but Israel’s attacks in Syria, Iran, Lebanon, and Gaza did not succeed in deterring its enemies, and certainly did not succeed in preventing the October 7 attack. It follows that prevention, too, is a limited tool within the framework of the narrow conflict.

אך הניסיון המצטבר מוכיח כי גם לכלי המדיניות הזה יש מגבלות משמעותיות. הפיתוח של אמצעי היירוט בישראל הוא כמובן סיפור הצלחה גדול, אבל התקיפות של ישראל בסוריה, באיראן, בלבנון ובעזה לא הצליחו להביא להרתעת האויבים, ובוודאי שלא הצליחו למנוע את מתקפת השבעה באוקטובר. מכאן, שהמניעה אף היא כלי מוגבל במסגרת הסכסוך הצר.

This limitation is especially conspicuous against the background of the campaign Israel is conducting against attempts at nuclearization in the Middle East, in an effort to preserve its monopoly in the nuclear field. While these efforts succeeded in the cases of Iraq (in 1981) and Syria (in 2007), Israel has found it harder to achieve this against Iran. The different outcome stems from the differences between the countries. Iraq and Syria are less developed states, their ability to develop nuclear weapons is limited, and therefore the nuclear program they built was imported almost entirely from other countries.

מוגבלוּת זו בולטת במיוחד על רקע המערכה שמנהלת ישראל נגד ניסיונות ההתגרענות במזרח התיכון, בניסיון לשמור על המונופול שלה בתחום הגרעין. בעוד שניסיונות אלה צלחו בהקשר של עיראק (ב־1981) ושל סוריה (ב־2007), ישראל מתקשה יותר להשיג זאת מול איראן. התוצאה השונה נובעת מההבדלים בין המדינות. עיראק וסוריה הן מדינות מפותחות פחות, יכולתן לפתח נשק גרעיני מוגבלת, ולכן תוכנית הגרעין שבנו יובאה כמעט במלואה ממדינות אחרות.

Iran, by contrast, is a state with high capabilities, which developed its nuclear array by itself. Even according to the most optimistic reports, the latest Israeli-American attack will delay Iran’s nuclear project for a relatively short period, ranging from several months to two years. It is no accident that a far more significant success in delaying the project came following the nuclear agreement led by President Obama in 2015. It was signed for 15 years; in practice Trump withdrew from it in 2018.

איראן, לעומתן, היא מדינה בעלת יכולות גבוהות, שפיתחה את המערך הגרעיני שלה בכוחות עצמה. גם לפי הדיווחים האופטימיים ביותר, התקיפה הישראלית־אמריקאית האחרונה תעכב את המיזם הגרעיני של איראן לתקופה קצרה יחסית, הנעה בין מספר חודשים לשנתיים. אין זה מקרה שהצלחה משמעותית בהרבה בעיכוב המיזם הגיעה בעקבות הסכם הגרעין שהוביל הנשיא אובמה בשנת 2015 (הוא נחתם ל־15 שנים; בפועל טראמפ נסוג ממנו ב־2018).

The nuclear agreement (JCPOA) was successful because it took into account not only the possible cost for Iran, but also the benefit, embodied in the removal of the harsh sanctions imposed on it. This agreement illustrates well the poverty of thought in Israel, which takes only sticks into account and utterly ignores the very possibility of using carrots as well.

הסכם הגרעין (JCPOA) היה מוצלח מפני שהביא בחשבון לא רק את העלות האפשרית מבחינת איראן, אלא גם את התועלת, שהתגלמה בהסרת הסנקציות הקשות שהושתו עליה. ההסכם הזה ממחיש היטב את דלות החשיבה בישראל, המביאה בחשבון רק את המקלות ומתעלמת לחלוטין מעצם האפשרות להשתמש גם בגזרים.

The Missing Tool of Security: Political Agreementsהכלי החסר לביטחון: הסדרים מדיניים

Interestingly, political agreements do not appear among the components of security in Israeli public discourse, despite their proven ability to strengthen security by reducing the motivation to fight. The failure of Israeli security thinking, which emphasizes the use of force, ignores the very possibility of bringing the other side to have a benefit from not going to war — not only because war’s costs are spared, but also because of the benefit inherent in preserving a political agreement and its fruits.

באופן מעניין, הסדרים מדיניים לא מופיעים בין מרכיבי הביטחון בשיח הציבורי בישראל, חרף יכולתם המוכחת לחזק את הביטחון, באמצעות הקטנת המוטיבציה להילחם. כשל החשיבה הביטחוני הישראלי, השם דגש על הפעלת כוח, מתעלם מעצם היכולת להביא את הצד השני לידי כך שתהיה לו תועלת מאי־יציאה למלחמה – לא רק בשל חסכון עלויותיה, אלא גם בזכות התועלת הטמונה בשמירת ההסדר המדיני ופירותיו.

The most important example of the importance of political agreements is the peace agreement with Egypt. This is not a warm peace, because no agreement with the Palestinians has yet been reached, and hostility to Israel among the Egyptian public is therefore considerable. But it is a very stable agreement that has held for more than 40 years — with no wars, almost no Israeli and Egyptian casualties, and it even survived the period when the Muslim Brotherhood was in power (2012-2013). The stability of the agreement can be explained not only by Egypt’s fear of war, but also by the fact that it enabled Egypt to restore Sinai to its control — an achievement whose preservation is very important to it. Moreover, as we have shown, the agreement prevented war not only with Egypt, but also with other Arab states, which could no longer form a military coalition against Israel.

הדוגמה החשובה ביותר לחשיבות ההסדרים המדיניים היא הסכם השלום עם מצרים. זה אינו שלום חם, כי טרם הושג הסדר עם הפלסטינים, ולכן העוינות לישראל בציבור המצרי היא רבה. אך מדובר בהסכם יציב מאוד שמחזיק מעמד למעלה מ־40 שנה – ללא מלחמות, כמעט ללא קורבנות ישראלים ומצריים, והוא אף שרד את התקופה שבה האחים המוסלמים היו בשלטון (2012-2013). היציבות של ההסכם ניתנת להסבר לא רק באמצעות החשש של מצרים ממלחמה, אלא גם בכך שהוא אִפשר לה להחזיר את סיני לשליטתה – הישג שהשמירה עליו חשובה לה מאוד. יתרה מכך: כפי שהראינו, ההסכם לא רק מנע מלחמה עם מצרים, אלא גם עם מדינות ערביות אחרות, שלא יכלו יותר להקים קואליציה צבאית נגד ישראל.

The political agreement required today, and in fact since the Partition Resolution of 1947, is with the Palestinians. According to the principles of the Arab Peace Plan of 2002 (“the Arab Initiative,” or “the Saudi Initiative”), it would ensure peace agreements between Israel and all the Arab states, with one exception: the need to settle the conflict with Syria in an agreement under which Israel would withdraw from the Golan Heights. Moves toward such an agreement began already in the interim agreements, the Oslo Accords, and even if the contacts for a permanent-status agreement were not completed at the time, its basic outline is well known to all sides. It includes the establishment of a Palestinian state in the West Bank, the Gaza Strip, and East Jerusalem, based on the 1967 lines with limited mutual border adjustments that would leave some of the settlements in Israeli territory. The West Bank and the Strip would be linked by a land passage that would be in Israeli territory but under Palestinian administration. The division of Jerusalem would be based on the principle of Jewish neighborhoods for Israel and Arab neighborhoods for Palestine. The problem of the 1948 refugees would be solved mainly by rehabilitating the refugees and returning some of them to the State of Palestine, except for a small, symbolic number who would return to Israel. The Palestinian side accepted this outline, and there is also a broad international consensus around it.

ההסדר המדיני הנדרש כיום, ולמעשה מאז החלטת החלוקה ב־1947, הוא עם הפלסטינים. על פי עקרונות תוכנית השלום הערבית מ־2002 ("היוזמה הערבית", או "היוזמה הסעודית"), היא תבטיח הסדרי שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב (למעט חריג אחד: הצורך ליישב את הסכסוך עם סוריה בהסכם שבו ישראל תיסוג מרמת הגולן). מהלכים לקראת הסדר כזה החלו כבר בהסכמי הביניים (הסכמי אוסלו), וגם אם המגעים להסכם קבע לא הושלמו בשעתו, מתווהו העקרוני מוכר היטב לכל הצדדים. הוא כולל הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, בהתבסס על קווי 1967 עם תיקוני גבול הדדיים מוגבלים, שישאירו חלק מההתנחלויות בשטח ישראל. הגדה והרצועה יחוברו על ידי מעבר קרקעי שיהיה בשטח ישראלי אך בניהול פלסטיני. חלוקת ירושלים תתבסס על העיקרון של שכונות יהודיות לישראל וערביות לפלסטין. בעיית פליטי 1948 תיפתר בעיקרה על ידי שיקום הפליטים וחזרת חלק מהם למדינת פלסטין, למעט מספר קטן, סמלי, שיחזור לישראל. הצד הפלסטיני קיבל את המתווה הזה ואף ישנו קונצנזוס בינלאומי רחב סביבו.

Israel, by contrast, refused to accept this outline in all its contacts with the Palestinians. The sole exception was Ehud Olmert, during the negotiations he conducted with Mahmoud Abbas in 2008-2009. Unfortunately, the talks stopped when Olmert resigned in order to stand trial. Later it was also reported that his proposal did not have sufficient support in his government.

ישראל, לעומת זאת, סירבה לקבל את המתווה הזה בכל מגעיה עם הפלסטינים. החריג היחיד היה אהוד אולמרט, בעת המשא ומתן שניהל עם מחמוד עבאס בשנים 2008-2009. למרבה הצער, השיחות נעצרו כשאולמרט התפטר על מנת לעמוד למשפט. לימים גם פורסם שלא היתה להצעתו תמיכה מספקת בממשלתו.

Since 2009, all Israeli governments — all but one of them headed by Netanyahu — have opposed an agreement with the Palestinians, and the very possibility of Palestinian independence. It is clear that this harms Israel’s security, since although a peace agreement with the Palestinians would entail the price of returning territories and evacuating settlements, it would enable the Palestinians to live in independence, accelerate their economic development, and end life under such an oppressive occupation. It would therefore reduce hostility, the desire for revenge, and the motivation to fight. It is hard to deny that this would make a very large contribution to security.

מאז 2009, התנגדו כל הממשלות הישראליות – בראשות כולן, למעט אחת, עמד נתניהו – להסדר עם הפלסטינים, ולעצם האפשרות של עצמאות פלסטינית. ברור כי הדבר פוגע בביטחונה של ישראל, שכן למרות שהסדר שלום עם הפלסטינים יעלה במחיר החזרת שטחים ופינוי התנחלויות, הוא יאפשר לפלסטינים לחיות בעצמאות, להאיץ את התפתחותם הכלכלית ולסיים את החיים תחת כיבוש כה מעיק. לכן הוא יקטין את האיבה, את הרצון בנקם ואת המוטיבציה להילחם. קשה להכחיש כי תהיה לכך תרומה ביטחונית גדולה ביותר.

The Broader Questionהשאלה הרחבה יותר

The question of Israel’s security policy is only part of a broader question: how Israel can exist over time when it is a foreign implant in the Middle East. Ehud Barak, among others, hinted at this when he used the patronizing phrase “a villa in the jungle,” which reeks of a sense of Jewish superiority. Israel is a foreign implant in the Middle East for many reasons. First, of course, it differs from the other states of the region in its nationality and religion. Second, it has been supported by Western states, which have been perceived in the Middle East as a colonialist factor since 1917. Third, Israel is ruled by the descendants of immigrants from Eastern and Central Europe, who differ from the population living in the region.

שאלת מדיניות הביטחון של ישראל היא רק חלק משאלה רחבה יותר: כיצד יכולה ישראל להתקיים לאורך זמן כאשר היא נטע זר במזרח התיכון. לכך רמז בין השאר אהוד ברק, כשהשתמש בביטוי המתנשא "וילה בג'ונגל", המריח מתחושת עליונות יהודית. ישראל היא נטע זר במזרח התיכון מסיבות רבות. ראשית, כמובן, היא נבדלת משאר מדינות האזור בלאומיותה ובדתה. שנית, היא נתמכה על ידי מדינות המערב, הנתפסות במזרח התיכון כגורם קולוניאליסטי כבר מאז 1917. שלישית, ישראל נשלטת על ידי צאצאי מהגרים ממזרח אירופה וממרכזה, השונים מהאוכלוסייה החיה באזור.

It is true that about half of Israel’s population came to it from Arab or other Muslim countries, but in Israel massive social pressure was exerted on this group to detach itself from its Arab roots and even to deny them. In my opinion, this is one of the reasons why today there is, precisely among this group, greater opposition to reconciliation with the Arab world. Its members are torn between their origin and their desire to belong to the Israeli collective.

נכון הדבר שכמחצית מאוכלוסיית ישראל הגיעה אליה ממדינות ערביות או מוסלמיות אחרות, אך בישראל הופעל על קבוצה זו לחץ חברתי מסיבי להתנתק משורשיה הערביים ואף להתכחש להם. לדעתי, זו אחת הסיבות שבגינן יש היום בקרב הקבוצה הזאת דווקא התנגדות רבה יותר להשלמה עם העולם הערבי. בניה נקרעים בין מוצאם לבין רצונם להשתייך לקולקטיב הישראלי.

There has never been a meaningful public discussion in Israel of the question of how to integrate genuinely into the Middle East. The exclusive conception from the state’s earliest days holds that the central way to exist in the region is by force of arms, and by nothing else. In other words, only strong military power will prevent attempts to harm the Jewish state. It is no accident that Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror argued that Ben-Gurion of Mapai’s security policy in fact adopted the “Iron Wall” approach of the Revisionist Jabotinsky.

בישראל מעולם לא התקיים דיון ציבורי משמעותי בשאלה כיצד יש להשתלב באופן אמיתי במזרח התיכון. התפיסה הבלעדית למן ימיה הראשונים של המדינה גורסת שהדרך המרכזית להתקיים במרחב היא בכוח הזרוע ואין בלתה. במילים אחרות, רק כוח צבאי חזק ימנע את הניסיונות לפגוע במדינה היהודית. אין זה מקרה שהאלוף (מיל') יעקב עמידרור טען כי מדיניות הביטחון של בן־גוריון ממפא"י אימצה למעשה את גישת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט.

Only in two cases did Israel deviate from this approach: in signing the peace with Egypt, and in signing the Oslo agreement. In both cases, however, the deviation was relatively slight. In the peace agreement with Egypt, Israel withdrew from the Sinai Peninsula, which was not of too great importance for it, since it was not part of “Greater Israel.” In the Oslo agreement, Israel agreed to Palestinian autonomy in the main cities, meaning only in a small part of the territories; the moment the need to relinquish significant territory came onto the table, even as part of the interim agreement that had already been signed and mandated further withdrawals from Area C, the process stopped, first under Netanyahu and later under Barak.

רק בשני מקרים סטתה ישראל מגישתה זו – בחתימה על השלום עם מצרים, ובחתימה על הסכם אוסלו. בשני המקרים, עם זאת, הסטייה היתה קלה יחסית. בהסכם השלום עם מצרים נסוגה ישראל מחצי האי סיני, שלא היה בעל חשיבות גדולה מדי עבורה, שכן לא היה חלק מ"ארץ ישראל השלמה". בהסכם אוסלו הסכימה ישראל לאוטונומיה פלסטינית בערים המרכזיות, כלומר רק בחלק קטן מהשטחים; ברגע שעלה על השולחן הצורך לוותר על שטח משמעותי, אפילו כחלק מהסכם הביניים שכבר נחתם והורה על המשך הנסיגות משטחי C, התהליך נעצר (תחילה על ידי נתניהו ובהמשך על ידי ברק).

But it is not only the choice of the military path that harms Israel’s integration into the region. The political-military alliance with the United States harms it as well. This happens in many different ways, and I will illustrate it through one case, the Iranian one.

אך לא רק הבחירה בדרך הצבאית פוגעת בהשתלבות ישראל באזור. גם הברית המדינית־צבאית עם ארצות הברית פוגעת בכך. זה קורה בדרכים רבות ושונות, ואמחיש זאת על ידי מקרה אחד, האיראני.

At a basic level, aside from one sort of bellicose rhetoric or another, Israel has no fundamental conflicts of interest with Iran. Until the Islamic Revolution in 1979, Israel cooperated with Iran on many matters. Why did the change of regime in Tehran cause relations between the two countries to deteriorate? First, because of the resentment felt by supporters of the Islamic revolution toward Israel, owing to its support for the shah’s tyrannical rule. But an even more important reason for the deterioration in relations was the confrontation between Iran and the United States.

באופן בסיסי, למעט רטוריקה לוחמנית כזאת או אחרת, אין לישראל ניגודי אינטרסים מהותיים עם איראן. עד למהפכה האסלאמית ב־1979, ישראל שיתפה פעולה עם איראן בנושאים רבים. מדוע גרמו חילופי השלטון בטהרן להידרדרות היחסים בין המדינות? ראשית, בשל הטינה שרחשו תומכי ההפיכה האסלאמית לישראל, על שום תמיכתה בשלטונו העריץ של השאה. אך סיבה חשובה אף יותר להידרדרות היחסים, היתה העימות בין איראן לארצות הברית.

This confrontation was not caused by religious reasons, but by the nationalism of the Iranian regime. The Iranians refused to forgive the Americans for the removal of Prime Minister Mohammad Mosaddegh in 1953. He was removed with the help of American forces after he refused to reverse the nationalization of Iranian oil. In time, the Iranian regime that arose after the shah’s overthrow decided to keep the country outside the American sphere of influence, which greatly intensified the confrontation between the two countries. And since Israel is the Americans’ principal ally in the region, the Iranians are in conflict with it as well. Thus, while the United States became in their eyes the “Great Satan,” Israel became the “Little Satan” — only a secondary hostile factor.

עימות זה לא נגרם בשל סיבות דתיות, אלא בגלל לאומנות המשטר האיראני. האיראנים מיאנו למחול לאמריקאים על הדחת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק ב־1953 (הוא הודח בסיוע כוחות אמריקאיים לאחר שסירב לבטל את הלאמת הנפט האיראני). לימים, המשטר האיראני שקם בעקבות הפלת השאה, החליט להשאיר את המדינה מחוץ למעגל ההשפעה אל ארצות הברית, מה שהעצים מאוד את העימות בין שתי המדינות. ומאחר שישראל היא בעלת הברית המרכזית של האמריקאים באזור, האיראנים נמצאים בעימות גם איתה. כך, בעוד ארצות הברית הפכה בעיניהם ל"שטן הגדול", ישראל היתה ל"שטן הקטן" – גורם עוין משני "בלבד".

The firm American opposition to the Shiite regime that arose in Iran after the revolution is also connected to the fact that, by its very existence, it threatened the states of the Persian Gulf. These latter states were, and still are, ruled by Sunni regimes, but they contain large Shiite minorities that are politically and economically deprived. The Shiite regime in Iran threatens to stir these minorities. The Gulf states therefore supported the war Iraq declared on Iran (1980-1988), and even helped finance it. And since the United States is the patron of the Gulf states, this is another reason for its stance against the Iranian regime, for the sanctions it has imposed on it over the years, and even for its military attacks against it: the assassination of Qassem Soleimani in 2020 and the latest attack on the nuclear sites, alongside, apparently, covert attacks.

ההתנגדות האמריקאית הנחושה למשטר השיעי שקם באיראן אחרי ההפיכה, קשורה גם לכך שאיים בעצם קיומו על מדינות המפרץ הפרסי. אלו האחרונות נשלטו, ועודן נשלטות, בידי משטרים סוניים, אך חיים בהן מיעוטים שיעיים גדולים ומקופחים, פוליטית וכלכלית. המשטר השיעי באיראן מאיים לעורר מיעוטים אלו. לכן מדינות המפרץ תמכו במלחמה שהכריזה עיראק על איראן (1980-1988), ואף סייעו לממן אותה. ומאחר שארצות הברית היא בעלת החסות על מדינות המפרץ, זו עוד סיבה להתייצבותה נגד המשטר האיראני, לסנקציות שהטילה עליו לאורך השנים, ואף לתקיפותיה הצבאיות נגדו (ההתנקשות בקאסם סולימאני ב־2020 וההתקפה האחרונה על אתרי הגרעין, לצד, כנראה, תקיפות סמויות).

To a large extent, Israel’s confrontational positioning against Iran was intended to serve the American interest in the region. Over the years, however, it became clear that Israel benefits from the confrontation with Iran in another way: since the Gulf states support the Israeli side in the confrontation, because it weakens Iran, their support for the Palestinians has become less enthusiastic. As evidence, there is their signing of the Abraham Accords, which was not made conditional on significant progress in negotiations with the Palestinians.

במידה רבה, ההתייצבות הלעומתית של ישראל מול איראן נועדה כדי לסייע לאינטרס האמריקאי באזור. אולם במרוצת השנים התברר שישראל נהנית בדרך נוספת מהעימות עם איראן: מאחר שמדינות המפרץ תומכות בצד הישראלי בעימות, כי הוא מחליש את איראן, תמיכתן בפלסטינים נעשתה נלהבת פחות. לראיה, חתימתן על הסכמי אברהם, שלא הותנתה בהתקדמות משמעותית במשא ומתן עם הפלסטינים.

Thus, the Iranian example illustrates how the alliance with the Americans binds Israeli foreign policy to interests not its own. Under the cloak of security, Israel finds itself again and again in a position of confrontation that prevents it from achieving genuine regional integration.

אם כן: הדוגמה האיראנית ממחישה כיצד הברית עם האמריקאים כובלת את מדיניות החוץ הישראלית לאינטרסים לא לה. תחת אצטלת ביטחון, ישראל מוצאת את עצמה שוב ושוב בעמדת עימות שמונעת ממנה השתלבות אזורית אמיתית.

* * ** * *

Israel’s choice to exist in the Middle East chiefly by force of arms is leading it into a dead end. One of the fundamental qualities of military confrontations is that they grow ever more severe, and their costs increase over time, because of the intensification of anger, hatred, and the desire for revenge. In the First Intifada, 160 Israelis were killed; in the Second Intifada, 1,000 Israelis. In the present confrontation, almost 2,000 Israelis have been killed and murdered. Of course, the numbers of Palestinians killed and murdered also grow from confrontation to confrontation.

הבחירה הישראלית להתקיים במזרח התיכון בעיקר בכוח הזרוע מובילה אותה למבוי סתום. אחת התכונות היסודיות של עימותים צבאיים היא שהם מחריפים והולכים, ועלויותיהם גדלות עם הזמן, בשל התעצמות הכעס, השנאה ושאיפת הנקם. באינתיפאדה הראשונה נהרגו 160 ישראלים; באינתיפאדה השנייה, 1,000 ישראלים. בעימות הנוכחי נהרגו ונרצחו כמעט 2,000 ישראלים. כמובן שמספרי ההרוגים והנרצחים הפלסטינים אף הם גדלים מעימות לעימות.

The economic damage, too, grows from round to round, among other reasons because it is becoming clear that the level of risk in business investment in Israel is steadily increasing. Continuing to live by the sword threatens to make it harder and harder for Israel to exist as an ordinary Western state. Already in the present war, Israel has become a pariah state for most of the world because of its rampage in Gaza and the scale of the killing and destruction it has sown.

גם הפגיעה הכלכלית גדלה מסיבוב לסיבוב, בין היתר משום שמתברר כי רמת הסיכון בהשקעה העסקית בישראל הולכת וגדלה. המשך הקיום על חרבנו מאיים להקשות יותר ויותר על קיומה של ישראל כמדינה מערבית רגילה. כבר במלחמה הנוכחית נהפכה ישראל למדינה מנודה על ידי רוב העולם, בשל התפרעותה בעזה וממדי ההרג וההרס שזרעה.

What, then, is the alternative to life by the sword? How can one integrate into the Middle East in another way? The answer cannot be reduced to banal steps such as requiring the study of Arabic, or to symbolic gestures such as listening to Umm Kulthum — though these in themselves can certainly help and even reward. Nor is there any need to become anti-American, but one must remember that the interests of the United States do not always coincide with those of Israel. We live in the Middle East and our fate is bound up with it, while the Americans are very far from it; it is therefore important that we find more pathways to the hearts of its inhabitants.

מה, אם כך, האלטרנטיבה לחיים על החרב? איך ניתן להשתלב במזרח התיכון באופן אחר? התשובה לא יכולה להסתכם בצעדים בנאליים כמו חיוב לימודי ערבית, או במחוות סימבוליות כמו האזנה לאום כולתום – אף שהם כשלעצמם בהחלט יכולים להועיל ואף לתגמל. גם אין צורך להפוך לאנטי־אמריקאים, אך יש לזכור כי האינטרסים של ארצות הברית אינם תמיד חופפים את אלה של ישראל. אנו חיים במזרח התיכון וגורלנו שזור בו – בעוד שהאמריקאים רחוקים ממנו מאוד – ולכן חשוב שנמצא יותר מסילות לליבם של תושביו.

The main answer to the difficulty is that political agreements must be reached that will neutralize at least some of the hatred and anger toward Israel. Then we will be able to create more balanced and better relations between the sides, after so many years of conflict. These relations will in turn provide an incentive to develop the political agreements further into genuine relations of peace. Of course, even if Israel integrates into the Middle East, it will still need to maintain significant military power, but it will have to use it only for genuine defensive needs, and not in order to expand the reach of its control and influence in the region, as it does today.

התשובה העיקרית לקושייה היא שיש להגיע להסדרים מדיניים שינטרלו לכל הפחות חלק מהשנאה ומהכעס כלפי ישראל. או־אז נוכל ליצור יחסים מאוזנים וטובים יותר בין הצדדים, אחרי שנות סכסוך כה רבות. יחסים אלה יהוו בתורם תמריץ לפתח בהמשך את ההסדרים המדיניים לכלל יחסי שלום של ממש. כמובן שגם אם ישראל תשתלב במזרח התיכון, היא עדיין תצטרך לשמור על כוח צבאי משמעותי, אך יהיה עליה להפעילו רק לצורכי הגנה אמיתיים, ולא כדי להרחיב את מוטת שליטתה והשפעתה באזור, כפי שהיא עושה היום.

About Prof. Yosef Zeiraעל פרופ' יוסף זעירא

Emeritus professor of economics at the Hebrew University of Jerusalem. He is a macroeconomist who specializes, among other things, in the study of the economic aspects of the Israeli-Arab conflict. Author of the book The Israeli Economy.

פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מקרו־כלכלן המתמחה בין השאר בחקר הצדדים הכלכליים של הסכסוך הישראלי־ערבי. מחבר הספר כלכלת ישראל.